<h1>ספר החינוך מצוה תקמ"ט</h1>
<h2>דף ק.</h2>
שנמנענו מלאכול כלאי הכרם לבד, וכבר פירשנו במצוה הקודמת מהו כלאי הכרם, ועל זה נאמר [דברים כ"ב] פן תקדש המלאה הזרע אשר תזרע ותבואת הכרם, ופירשו זכרונם לברכה [קדושין נ"ו ע"ב] פן תוקד אש, כלומר שאין ראוי להיות בו תועלת שהכל אסור בהנאה, והראיה שיש בזה לאו שכתוב במניעה פן, ואמרו זכרונם לברכה [עירובין צ"ו ע"א] שכל מקום שנאמר השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה. משרשי המצוה, הקדמה. ידוע הדבר בכל מצות התורה כי כל דבר לפי הכשלון שמצוי בו יותר ירחיקנו האל ממנו, ואין ספק כי נטיעת הכרם סבה ליין שבו כמה מכשולות לבני אדם הפיל רבים חללים בחמדם אותו, כי יתאדם מעורר יצר לב האדם רע ומדיח יצר טוב וכל עצתו אכול ושתה ולשכב להיות נרדם, וכענין שכתוב [חבקוק ב'] ואף כי היין בוגד, ואשר יזיר ממנו יקרא קדוש ככתוב [במדבר ו'], ואולם התירו לנו השם ברוך הוא בשביל קצת תועלת שנמצא במיעוטו אל הגופים, ואחר שלא הותר רק לצורך גדול חייבנו הכתוב שאם גם בתחלת נטיעתו או זריעתו יהיה בענינו צד עון וחטא שלא לקיימו ולא נהנה בו כלל, אבל ישרף הכל ויאבד מן העולם הלא די ברוב המכשולות היוצאין ממנו אחר גמר בישולו, לא טוב להיות עוד גם התחלתו בעבירה אבל תוקד הכל הפרי והקש והעצים וכל אשר בו.
מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה [כלאים פ"ה מ"ה] אחד הזורע ואחד המקיים כלאים בכרמו, כלומר שראה שצמחו כלאים בכרמו והניחן שם, נתקדשו, כלומר נתחייבו בשריפה, והוא שעמדו בכרם לרצונו אחר שידע בהם שיעור שהוסיפו בגידולן חלק אחד ממאתים ממה שהיו גדולים בשעה שידע בהם, וכמו שאמרו זכרונם לברכה [פסחים כ"ה ע"א] זרוע מעקרו בהשרשה זרוע ובא בתוספת, וזה תוספת פירשוהו זכרונם לברכה מפי הקבלה שהוא במאתים, וזה שאנו אומרים שלא יתקדש אלא אם כן הוא רוצה בקיומן משום דכתיב בהו אשר תזרע, כלומר לדעתך, וטעם דבר זה מבואר בשרש כלאים דהרבעה ומכשפה שכתבתי במקומן בסדר קדושים [מצוה רמ"ד] ומשפטים [מצוה ס"ב], וזהו שאמרו זכרונם לברכה [ב"ק ק' ע"א] מחיצת הכרם שנפרצה אומרים לו גדור, כלומר שאף על פי שהוסיף במאתים בעודנו משתדל לעשות הגדר לא קדש מכיון שלא נפרצה ולא עמדה פרוצה לרצונו, וכן אמרו זכרונם לברכה שהמסכך גפנו על גבי תבואתו של חבירו הרי זה קדש גפנו ולא נתקדשה התבואה, ואמרו בטעם זה גם כן לפי שאין אדם מקדש דבר שאינו שלו שאין איסור זה אלא לדעת הבעלים, ומפני זה אמרו גם כן שהמסכך גפן חבירו על גבי תבואת חבירו לא קדש אחת מהן, ומטעם זה הזורע כרמו בשביעית לא קדש שבשנה שביעית הארץ הפקר הוא לכל. ואמרו זכרונם לברכה בענין זה [כלאים שם] שהזורע ירק או תבואה בכרם או המקיימו עד שהוסיף במאתים הרי זה קדש מן הגפנים שסביבותיו שש עשרה אמה לכל רוח, והבא לזרוע ירק או תבואה בצד הכרם צריך להרחיק ממנה ארבע אמות, וכרם נקרא חמש גפנים והוא שיהיו נטועות כסדר הזה, שתים כנגד שתים ואחת יוצאה זנב. ואמרו שמרחיקין התבואה והירק מגפן יחידית שלשה טפחים לכל רוח מפני שהגפן רכה ושרשי התבואה נכנסין בה ויש בזה איסור הרכבה, אבל בשאר אילנות שהן קשין אין בהן חשש זה ואין צורך להרחיק מהם כלום.
ויתר פרטי המצוה מבוארים במסכת כלאים. ונוהג איסור זה שלא ליהנות בכלאי הכרם בזכרים ונקבות בארץ ישראל מדאוריתא ובחוצה לארץ מדרבנן, ויש אומרים דבחוצה לארץ אף על פי שאיסור הזריעה נוהג בה איסור ההנאה אינו נוהג אלא בכלאי הכרם של ארץ ישראל דוקא, ודבריהם צריכין חיזוק, ועובר על זה ואכל או נהנה בכלאי הכרם של ארץ ישראל חייב מלקות, ואפילו מי שאכל שלא כדרך הנאתן, כלומר שלא נהנה באכילתן, חייב עליהן ולוקה, מה שאין כן בכל שאר איסורין שבתורה שאין לוקין עליהם אלא דרך הנאתם, כלומר שיהנה האדם בהן, וכדאמר אביי בפרק שני מפסחים [כ"ד ע"ב], הכל מודים בכלאי הכרם שלוקין עליהם אפילו שלא כדרך הנאתן, מאי טעמא דלא כתיב בהו אכילה דכתיב פן תקדש, ודרשו זכרונם לברכה פן תוקד אש, ובכלאי הכרם שבחוצה לארץ האוכל או הנהנה מהן עובר איסור מדרבנן לדעת קצת המפרשים כמו שאמרנו.
